פסק-דין בתיק עמל"ע 24897-11-10

1.         בפניי ערעור של וועדת האתיקה המחוזית והועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב בתיק עמל"ע  24897-11-10 (להלן -המערערים)  וערעור שכנגד של מר יעקב קרקובר המשיב בערעור הנ"ל והמערער בתיק עמל"ע 49452-10-10 (להלן - המשיב). שני הערעורים מופנים כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (דוד כהן,  עו"ד - אב"ד, אריה רוטר ,עו"ד ואמיר מורשתי ,עו"ד) בתיקי בד"א 22/10 ובד"א 26/10, שניתן ביום 26.10.10. (להלן - פסק הדין).

2.         בפסק דינו, דחה בית הדין הארצי את ערעורו של המשיב על עונש השעיה של 6 שנים מיום שחרורו מהמאסר בו היה נתון, עונש שנגזר עליו ברוב דעות ע"י בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב בתיק בד"מ 200/08 . כמו כן, נדחה ערעורו של המשיב על הקביעה, כי עונש ההשעיה יחול מיום שחרורו ממאסר ולא מיום השעייתו הזמנית (3.3.09). מנגד, התקבל ערעורו של המשיב על חיובו בהוצאות הלשכה בסך 5,000 ש"ח.

3.         מנגד, קיבל בית הדין הארצי ,באופן חלקי, את ערעורה של הלשכה על פסק דינו של בית הדין המחוזי, והעמיד את עונש ההשעיה שנגזר על המשיב על שבע וחצי (7.5)  שנים, שיימנו מיום שחרורו ממאסר.

4.         בערעור שלפני, המשיב משיג  על משך תקופת ההשעיה שנגזרה עליו בפסק דינו של בית הדין הארצי ומבקש לקצרה . המערערים, מנגד, מערערים על דחיית עתירתם לבין הדין הארצי  לגזור על המשיב עונש של הוצאה מלשכת עורכי הדין.

5.         בטרם אדרש לטענות הצדדים ולהכרעה בהן, ראוי להביא בקצרה תמצית העובדתית של הפרשה נשוא האירועים שאיננה שנויה במחלוקת וכן את נימוקיו של בית הדין הארצי להכרעתו בפסק הדין.

6.         ראשיתה של הפרשה בכתב אישום שהוגשה בשנת 2005 לבית משפט השלום ברחובות (ת"פ 1333/05) נגד המשיב. כתב האישום ייחס לו עבירות מס ומרמה לאורך מספר שנים. ביום 15.10.07 הורשע המשיב, לאחר שמיעת הוכחות, ב13 עבירות על חוקי המס : שלוש עבירות של הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים; ארבע עבירות של שימוש במרמה עורמה או תחבולה; שתי עבירות של השמטת הכנסות מדו"ח; עבירה אחת של מסירת ידיעה כוזבת או מסמך הכולל ידיעה כוזבת; עבירה אחת של הכנה ניהול וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים; עבירה אחת של שימוש במרמה או בתחבולה, לפי חוק מס ערך מוסף וכן עבירה אחת של מסירת הצהרה ביודעין שאינה נכונה לפי חוק מיסוי מקרקעין.

7.         הרקע להרשעה בקליפת אגוז הייתה עסקת קומבינציה, שבה שימש המשיב הרוח החיה, כדי לבנות בניין של 8 יחידות דיור ברחובות. בפסק הדין המרשיע נקבע, כי המשיב הצהיר בפני רשויות המס שרוכשי הקרקע התאגדו במסגרת עמותה, אף שאותה עמותה לא הייתה אלא פיקציה אותה יצר המשיב כדי לזכות בהטבות מס, להן לא היה זכאי על פי דין. עוד נקבע, כי אופן פעולותיו של המשיב בפרויקט היה כשל קבלן, ולא כשל יזם של קבוצת רכישה, כטענתו. כך נמצא, כי המשיב העלים הכנסותיו מהפרויקט, ונמנע מתשלום מס בגינן. הוא נמנע מלדווח על תגמולים כדין, מלהנפיק חשבוניות וכיוצא באלה מעשים ומחדלים. היקף אי הדיווח על ההכנסות הגיע לכ -  4.9 מיליון ש"ח. ביום 27.4.08 גזר בית משפט השלום על המשיב את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 240,000 ש"ח. 

8.         ערעורו של המשיב - הן על ההרשעה והן על העונש - לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 4964-04-08) נדחה פה אחד ביום 29.10.08. כמו כן, נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהגיש לבית המשפט העליון (רע"פ 10185/08 - מיום 28.1.09). עם זאת, נעתר נשיא המדינה, ביום 7.4.10 לבקשה להקלה בעונש שהגיש המשיב, והעמיד את עונשו על 21 חודשי מאסר . 

9.         על סמך ההרשעה בפליליים נקטה המערערת, ביום 9.12.08, בהליך של הגשת בקשה להטלת עונש לפי סעיף 75  לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א 1961 (להלן - חוק הלשכה). על פי אותו סעיף, משהורשע עורך דין בבית משפט בפסק דין בשל עבירה פלילית "רשאי בית דין משמעתי מחוזי - עפ"י בקשת הקובל, להטיל עליו אחד העונשים האמורים בסעיף 68, אם מצא שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון". לאחר ששמע בית הדין המחוזי את טענות הצדדים, ונוכח העדר מחלוקת על היות העבירות בהן הורשע המשיב בגדר עבירות שיש עמן קלון, בחן בית הדין אך את שאלת מידת העונש הראויה  למשיב. בעניין זה, נחלקו חברי המותב של בית הדין המחוזי. דעת הרוב הייתה, שיש להטיל על המשיב עונש של שש  שנות השעיה מחברותו בלשכת עורכי הדין, שימנו מיום שחרורו מבית הסוהר, וכן חיובו בהוצאות הלשכה בסך 5,000 ש"ח. דעת המיעוט הייתה, להסתפק בהשעיה בת 48 חודשים בלבד.

10.        בפסק דינו, סקר בית הדין הארצי את המתווה שהציע חבר בית הדין המחוזי, עו"ד ליאור אפשטיין,שכתב את דעת המיעוט , לגבי מדרג העבירות הפליליות בראי האתיקה המקצועית לצורך ענישה משמעתית. לפי אותו מדרג מוצע , שהתקבל באופן עקרוני על דעת כל חברי בית הדין המחוזי ,ביקשו חברי המותב דשם ,כל אחד לשיטתו, את המקרה דנן במסגרת המתווה האמור , ולגזור את העונש הראוי  למשיב לפי דרגת חומרתו בסולם החומרות. בקצה החמור של הסקאלה שהוצעה, צוין המקרה שעריכת הדין משמשת ככר לביצוע העבירה ("עבירות מסדר ראשון"), אחריו בדירוג החומרה בא המקרה שבו עורך הדין עושה שימוש בכלים המקצועיים העומדים לרשותו לצורך ביצוע העבירה ("עבירות מסדר שני"), בדרגה השלישית, בא מקרה בו העבירות אינן קשורות בטבורן למקצוע, אך משחירות ומבזות אותו בעיני הציבור ("עבירות מסדר שלישי"), ולבסוף, עבירות שאין בינן לבין המקצוע כל קשר ("עבירות מסדר רביעי"). חברי בית הדין המחוזי (עורכי הדין ציון אמיר - אב"ד ואבי אודיז, שישבו בדין יחד עם עו"ד אפשטיין) אימצו  כאמור את המתווה המוצע, אך נחלקו ביניהם ביחס למיקומו של המקרה נשוא הערעור שלפני. שעה שעו"ד אפשטיין סבר שהמקרה מצוי על הגבול שבין העבירות מן הסדר השלישי לעבירות מן סדר השני, דעת הרוב הייתה, כי מדובר במקרה המצוי באופן מובהק בתחום סדר החומרה השני. מכאן נבעו הבדלי הדעות ביחס למידת העונש, כשדעת המיעוט (עו"ד אפשטיין) הציעה עונש השעיה בן 48 חודשים, ודעת הרוב (עורכי הדין אמיר ואודיז) קבעו עונש השעיה של 6 שנים.

11.        בית הדין הארצי סבר, כי מתווה הענישה שהציע בית הדין המחוזי חסר את השקלול עם ציר החומרה של העבירה הנדונה לגופה שגם אותו יש לשקול ,לעמדת בית הדין , עת באים למוד את עונשו המשמעתי של עורך הדין שסרח . במסגרת ציר זה, יש לבחון ,לשיטת בית הדין הארצי, בין היתר, יסודות אלה: הערך החברתי המוגן שנפגע בשל ביצוע העבירה; רצונו של הנאשם בביצוע המעשה הפלילי, ומידת התכנון שנלוותה לו; השתתפות מבצעים אחרים בביצוע העבירה; מידת החריגה של הביצוע בנסיבות העניין ממתחם הסבירות הנדרש לשם תחולת הסייגים לאחריות הפלילית; ביצוע העבירה בשל יחסי תלות ומרות; ניצול של רעה של מעמד העוסק כלפי נפגע העבירה; הנזק שנגרם לנפגע העבירה או לציבור; היותם של המעשים סדרה המהווה פרשה אחת ומשך תקופת הביצוע.

12.        בשקלול הכולל של שני הצירים, סבר בית הדין הארצי, כי בציר החומרה נמצא המשיב במקום גבוה למדי - קרוב לפסגת הציר - נוכח חומרת העבירות בהן הורשע, רצף הפעולות בהן היה מעורב, משך הזמן בהם התנהלו הדברים וכן הממצאים שנקבעו לגביו בשלוש הערכאות שעסקו בעניינו הפלילי. בציר הזיקה המקצועית ,שאותו התווה בית הדין המחוזי, קבע בית הדין הארצי, כי מעשיו של המשיב מצויים למעלה מאמצע הציר. זאת כיוון שלא ביצע את העבירות במובהק כעורך דין, אך לא ניתן לומר כי עשה זאת במנותק מהמקצוע.זאת באשר המשיב ביצע את מעשיו, תוך שימוש במיומנות שרכש כעורך דין, ניצול אמון הנוגעים בדבר שהסתמכו על משלח ידו והשימוש בתדמיתו כעורך דין, לצורך ביצוע העבירות, נגישותו לביצוען וכלי העבודה - הידע המשפטי - שהשתמש בו.

13.        בצד האמירות  הנורמטיביות הנוגעות לשני הצירים סבר בית הדין הארצי, כי יש לשקול את השיקולים הנוספים - לקולא או לחומרה - הנוגעים למקרה הקונקרטי. לצד הקולא, שקל בית הדין הארצי את היותו של המשיב עורך דין עצמאי מאז שנת 1977, אשר למעט הסתבכותו בתיק הנוכחי הוא נעדר עבר פלילי או משמעתי מסוג כל שהוא. כמו כן, שקל בית הדין הארצי את הנתונים האישיים החיוביים שהובאו לגבי המערער ,אשר הוגדר כ"חבר נכבד בקהילה שלאורך חייו הבוגרים תרם בפעילותו החיובית, לעם, למדינה ולחברה". עוד נזקפו לקולא, המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע המשיב, כשמנגד, נלקחה בחשבון העובדה שבהסדר שהושג בין המשיב לבין שלטונות המס לא הושבו כל הסכומים שאת תשלומם נמנה מרשויות המס עקב מעשי המשיב. עוד נשקלה לקולא העובדה, שמדובר באדם שחצה את גיל ה -60, וניתן להעריך, כי רוב מסלולו המקצועי האפקטיבי מצוי כבר מאחוריו. לחומרה, נזקפו למערער אופיים של המעשים בגינם הורשע, ומדיניות הענישה המחמירה הנקוטה בידי בית המשפט העליון בעבירות אלה, וכן הצורך להבטיח את שמירת מעמדו וכבודו של מקצוע עריכת הדין, כאשר מקובל עליו כי ניקיון כפיים, הגינות, נאמנות ומסירות הם בחזקת כישורים אישיים הכרחיים למי שבחר לעסוק במקצוע עריכת הדין. עוד נשקל, הצורך בהרתעת עבריינים פוטנציאלים מביצוע עבירה מהסוג שביצע הנאשם.

14.        הן בבית הדין המחוזי והן בבית הדין הארצי, ראו הצדדים כעוגן התומך בטיעוניהם את פסק הדין שניתן בעל"ע 3467/00, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' מיכאל צלטנר עו"ד, פ"ד נ"ו (2) 905 (להלן - פסק דין צלטנר). באותו עניין, הורשע עורך דין בעבירות מס שמאפייניהן דומים לאלה שביצע המשיב, קרי, עבירות של השמטת הכנסות, מסירת תרשומת כוזבת ועבירות של מרמה, עורמה ותחבולה. בגדרי מעשי המשיב שם, הועלמו הכנסות בגובה של 2.5 מיליון ש"ח בטווח זמן של כ-10 שנים, ועונשו של עורך הדין נגזר לריצוי שנת מאסר בפועל. בית המשפט העליון החמיר בעונש המשמעתי שהוטל על המשיב עורך דין צלטנר, וגזר עליו 5 שנות השעיה, במקום 18 חודשים שגזר עליו בית הדין המשמעתי. בית המשפט העליון עמד בפסק דינו על חומרת עבירות המס, עת שאלו מבוצעות על ידי עורך דין הנדרש לשמש דוגמה ומופת על שמירה והקפדה על החוק. עם זאת, לנוכח הכלל שערכאת ערעור, בוודאי בגלגול שלישי, איננה ממצה את העונש, נמנע בית המשפט העליון לגזור על המשיב שם את מלוא העונש שהתבקש על ידי ב"כ לשכת עורכי הדין - השעיה של 10 שנים - וכאמור השית על המשיב עונש של 5 שנות השעיה.

15.        בית הדין הארצי גם סקר שורה ארוכה של פסקי דין שנתנו בבית המשפט העליון שלא בענייני מס, וכן מספר פסקי דין נוספים בענייני עבירות מס שעברו עורכי דין, ואשר נתנו לאחר פסק הדין בעניין צלטנר. בית הדין ציין, כי במסגרת אותה פסיקה ניתן למצוא לאורך השנים מגוון רחב של מקרים עם ענישה משמעתית שלא תמיד מתיישבת בינה לבין עצמה. עם זאת, ציין שבשנים האחרונות חלה החמרה בעונש לעומת שנים עברו, ויש לתלותה בחשש מהתדרדרות רמת המקצוע, שלעמדת בית הדין - רבים מדי הצטרפו לאחרונה לשורותיו. בעניין זה, קבע בית הדין כי אותה רמת החמרה צריכה להילקח בחשבון, במיוחד לנוכח הציפייה שבית הדין הארצי בשבתו כערכאה שיפוטית עליונה בתוך המסגרת המקצועית, יקבע את רמת הענישה הראויה שתשרת נכונה את תכליתו המלאה של ההליך המשמעתי.

16.        שעה שב"כ המשיב בבית הדין הארצי והמשיב עצמו בערעור שלפני, רואים בעונש שנגזר בפרשת צלטנר את הרף העליון של הענישה המשמעתית הראויה לגבי עורכי דין שעברו עבירות מס, הרי שב"כ המערערים בבית הדין הארצי, כמו גם בערעור שלפני, טוען כי מדובר בהבדל מהותי בין שני המקרים. לשיטתו, העבירות אותן עבר עורך הדין צלטנר היו עבירות מס שנעברו על ידי עורך דין, אך לא היה בהן שימוש  מובהק במקצועו  כעורך דין, והוא לא רתם לצורך ביצוען את מיומנותו המקצועית כעורך דין. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, היסוד המוסד של עבירות המס היה שימוש ביתרונות המקצועיים והמוניטין שרכש המשיב בתחום עיסוקו, על מנת להונות את שלטונות המס ואת רוכשי הדירות.

17.        בטיעוניהם לפני, חזרו למעשה ב"כ המערערים והמשיב, זה בכה וזה בכה, על הטיעונים שהועלו לפני בית הדין הארצי, הן לגבי מאפייני העבירות, הן לגבי נתוניו האישיים של המשיב והן לגבי רמת הענישה המתחייבת בנסיבות העניין. ב"כ המערערים שב ועתר לגזור על המשיב עונש של הוצאה מן הלשכה, וגרס כי מתחייבת התוויה נורמטיבית לפיה, עורך דין שהורשע בעבירות מס בהיקף ובמהות שבהן הורשע המשיב, ראוי שיורחק לצמיתות משורות הלשכה. ב"כ המערערים, עורך הדין וייצמן, הוסיף, כי בעניין זה לא ראוי להבחין בין מי שהונה את המדינה לבין מי שהונה את לקוחותיו. לעומתו, גרס  המשיב שטען לעצמו , כי בית הדין הארצי חרג לחומרה מרף הענישה הראוי המגולם בפרשת צלטנר. זאת משום שלדעתו נסיבות מעשיו קלות באופן משמעותי מנסיבות ביצוע העבירות ע"י עו"ד צלטנר. לטענתו ,בשונה מעניינו ,בפרשת  צלטנר הועלם מלוא ההכנסות ונעשה שימוש בחשבוניות כוזבות ע"י עורך הדין  לצורך הגדלת ההוצאות, שעה שאצל המשיב נעשה שימוש בחלק ניכר מהתקבולים לצורך בניית הבניין ולתשלום אגרות ומיסים שונים והוא לא שלשל אותם לכיסו . בנוסף, כך נטען, מדובר באירוע אחד של ארגון קבוצת רכישה בתקופה בה לא פורטו כללים לניהול חשבונות של קבוצות רכישה, והיה ברור לכולי עלמא שקבוצות אלו מוקמות לצורך חסכון במע"מ ובמיסים אחרים.

18.        נקודת המוצא לאופן שבו נבחנות  החלטות בית הדין הארצי בענייני ענישה ע"י  בית המשפט ביושבו כערכאת ערעור עליהן  הינה, כי "בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת ע"י עורכי דין... עקרון זה הוחל גם לגבי רמת הענישה... כל זאת, רק כל עוד העונש שהשיתו הערכאות המשמעתיות מצוי 'בתחום הענישה הראויה'." (ראו על"ע 1341/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שמחה ניר, פסק דין מיום 25.10.10, פסקה י"ב). בתוך כך שב והדגיש בית המשפט העליון את הרציונאל לפיו : "ככלל, בית משפט זה אינו מתערב בשיקול דעתם של בתי הדין המשמעתיים באשר לעונש המוטל על ידיהם ואינו נוהג לשים עצמו כערכאת ערעור נוספת על החלטותיהם. כבר נאמר לא אחת שבתי הדין המשמעתיים יסללו את 'שביל המותר והאסור בהליכותיהם של עורכי דין'. במה דברים אמורים? בשיקול דעת המבטיח שהעונש שהוטל נמצא בתחום הענישה הראויה" (שם ). גישה זו ישימה, כמובן ,גם לגבי אופן הבחינה של אותן החלטות ע"י בית משפט זה , שבא בנעליו של בית המשפט העליון לעניין ערעורים על פסקי הדין של בית הדין הארצי , על פי תיקון 32 לחוק הלשכה.

19.        בניגוד לטענות הצדדים, זה בכה וזה בכה, אינני סבור כי בית הדין הארצי חרג בהכרעתו לעניין מידת העונש ממתחם "הענישה הראויה". בעיניי, אכן ראוי לייחס חומרה רבה לעבירות המס אותן עבר המשיב, כולל אלמנט הרמייה שאפיין אותם הן כלפי רשויות המס והן כלפי רוכשי הדירות התמימים שהסתייעו בו תוך שימוש במעמדו ובכישוריו כעורך דין , הכל  כמפורט בהכרעת דינו ובגזר דינו של בית משפט השלום וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור. אולם, באיזון הכולל ראוי לתת משקל הולם גם לשיקולים לקולא, כפי שעשה בית הדין הארצי. בין מכלול שיקולים אלה, יש לזקוף לזכות המשיב את העובדה ששימש כעורך דין בעל משרד עצמאי למעלה מ-30 שנה ,מבלי שנזקף לחובתו עבר פלילי או משמעתי מסוג כל שהוא. בעניין זה צדק בית הדין הארצי בקובעו, כי זהו נתון רב משמעות, שעה שבאים לקבוע את מידתו של עונש ההשעיה. בהקשר זה , גם מקובלת עלי גישתו, כי הנטייה להשעות עורך דין  לפרק זמן ארוך וכן להוציאו מן הלשכה תהיה מובהקת יותר, ככל שמדובר בעורך דין שעבר עבירות משמעת קודמות במהלך הקריירה המקצועית שלו. זאת ועוד, המשיב כבר עבר את גיל ה-60, ועונש הוצאה מן הלשכה - אילו נגזר עליו, עשוי היה לסתום את הגולל ,כמעט  באופן מוחלט,  על תוחלת עתידו המקצועי בתחום עריכת הדין. זאת, שעה שגישת המחוקק היא שלא לנעול שערי תשובה (ושיבה למקצוע) אלא במקרים קיצוניים.על גישה זו מעיד גם  הכלל הקבוע בסעיף 52 לחוק הלשכה לפיו  גם עו"ד שהוצא מן הלשכה יכול בחלוף 10 שנים מיום הוצאתו לפנות ולבקש להתקבל מחדש לשורותיה.דומה שהמקרה דנן, על אף חומרתו, אינו על המקרים המצדיקים הוצאה מן הלשכה , במיוחד בהתחשב בעברו המשמעתי הנקי של המשיב ובגילו המתקדם. בהקשר זה יצוין, כי גם העונש שגזר בית הדין הארצי - השעיה בפועל  ל- 7.5 שנים - ואשר אותו לתפיסתי יש לקיים, מצמצם במידה רבה את האופק המקצועי של המשיב ,לכשתסתיים תקופת ההשעיה , בהתחשב בגילו.